כבר שבועיים ויותר שההרגשה של לרצות לוותר לא משה ממני. לרצות לעצור, או לגווע, או
להירדם. לבכות או לברוח; לא תמיד פשוט להמשיך לעוד יום. לא כל יום תמיד מרגיש כמו מתנה.
ושום דבר אינו כואב מדי או קשה מדי. השאלה תמיד "למה עכשיו? למה דווקא עכשיו? כשאני ככה.
למה אין רגע של שקט, של די" אבל ממה אלוהים, ממה? ההפסקות עצמן לא תנחמנה, המנוחה לא
ממלאת את המצבר. כי אולי הרצון האמיתי, למול המוות הוא השליטה המלאה, היכולת לקיים או לא
את החיים בחירות מחלטת. הפנטזיה לומר: "די, לא עכשיו. אחיה אחר-כך. עכשיו אשמח לקמול
לקצת, כעת רק ארפה. אחר-כך אתרפה."
בצד חסר הלב | מיד התחיל לכאוב לי | מיחושים חדים קלים | דוקרים בחזה | כמה נפח דורש
החלל | כמה זמן צריך בשביל האף;פעם | אלו לא מתחשבים | אבל לאדם דרוש את אלו | כדי
להביט ולראות | ולכאוב | והשנה צפוף וקצר. מלחמה בתוך מלחמה. בתוך מלחמה.
"יותר מדי" אינו שואל עד כמה. לא מתחשב שאזעקות או מלחמה. בימי המילואים של אבא,
או בימי המחלה. בהתעוררות בגלל הילדים, בעצבים של ההורות, בעבודה שלא נגמרת, וכל צורה של
מחויבות – ושט לי בין מלאכות שלא נגמרות, ומלאכות בלתי גמורות. איכשהו, אין מילה שמספרת
טוב יותר את הצליל של לשוט ולהיטלטל, מאשר "מתגעגע".
הירח מוסר לי / אינני שלם/ כל יום זה רק חלק/ כמעט תמיד / שנושך בי החושך/ ואינני מלא
כל הימים אני חלק / הבל ואבל/ הגאות והשפל/ יורד ועולה / ותמיד נושך בי החושך/ ואינני מלא
יעבור מישהו ויראני בחושך יושב, / עצוב וכואב ואַבֵל, וכַּסוּי בתוך עננה;
מה קרה הוא ישאל / ואם אדבר האמת, אענה לו / "אח שלי מת". / מתי? לפני שש עשרה שנה.
הכאב הפרטי, השכול הפרטי, האבל – אלו הפכו אירועים של פומבי. זוכר את השביעי באוקטובר, את
החטופים, ההרוגים והפצועים? התמיכה נפשית במלונות? המרפאה לטראומה? השבר הלאומי? את
המחשבה על מי שנשאר בבית, האזעקות והטילים. שנים קשות אלו, ולא ברורות לאן ומה.
ביום הזיכרון, שהיה עכשיו וכמעט לא היה, ראיתי פרפר רוחף בין העצים והפרחים. והוא עובר בין
השושנים, ונוחת על גזע הברוש, ועל חלוקי האבן – איך טבע ממשיך להיות, ויפי ממשיך למלא, את
המרחב המצטמצם של בית העלמין.
מה אומרים אחי, מה אומרים. לדבר על שחסר? אתה חסר. לדבר על שממשיכים? ממשיכים כאילו,
כמה שאפשר, כשחלקי נשאר מאחור. שהחיים מרגישים כמו להסתובב עם סל מחורר, דרכו נופלים
הדברים הקטנים: לאכול צוהריים, לטפל בבריאות, לפנות זמן מתוכנן לנחת וחופש. לדבר על
שלומדים להכיר את החלקי, את השמחה המהולה, את הטקסט כמו זה – שיכול היה להיות ברור
וטוב יותר, אבל זה מה יש.
אפילו בתוך בימים של "ניצחון מחלט", ויחד ננצח, ואריות מעופפים, והישגים מרשימים בכל
התחומים, וספק בכל זאת על כל מה שלא יהיה, "זה מה יש, ועם זה ננצח" – הביטוי הקדמיאלי
ממשיך להוות סטנדרט. אבל מול האבל הזה, מה זה אומר לא להפסיד?
אני מגלה שאני ואנחנו לומדים לומר "זה מה יש" בנימה מקפיאה, כמו מסך שנופל, כמו מיקוח מול
מכונת משקאות או כוחות הכבידה: זה מה יש, מן טעות שכזאת שנוטלת ממה שיש את טיב הזיקה
הטהורה. עמדה דיכאונית או פגע וברח, זה מה יש מחלט כל כך; לאורך זמן זה נהיה כמו בן בית.
לאורך רוח, זה נהייתי אני, ונהיית אתה. גיליתי שאת השיר הבא סיימתי לכתוב בספטמבר. שנים
מלווה אותי המשפט הראשון, שנים אני מחפש את הדרך לגור עם עצמי ובלעדיך. והנה, כשהושלם
רק המשכתי לחיות. בלי לשים לב.
שוב אני והאבל ישבנו לבירה
צחקנו בכינו היה לנו רע
"לא תהרוג אותי קין"
קרץ לי האבל
אני איתך בכל יָם
באותה הסירה.
אם תעוף אל השמש
אחזיק הנוצות
אם תצלול אל הדג
אדבוק באצות.
אתה תהיה קין,
אני לך אות.
אמרתי לאבל
ממך לי כנפיים,
ממך לי סנפיר.
ממך לי תהום למלא בשתיקה.
אתה בי כבר בן-בית
אתה לי הכבידה
אתה עצב שמת,
תקווה שאבדה.
כשאחי עזב ונשארתי בבור
וחושך לנגד עיני
עליך טיפסתי צלי השחור
יצאתי לאור מעלי.
ונחתם לי פחם על העור
ולכלך את התֹם של חיי,
אך עם השנים, עת כוכב יעבור,
גם אתה נוצץ בלובן הליל.
כן גיא. יש יופי בעצב. זה חלק מהסוד. יש נימה עדינה ורכה- עיקשת ואמיתית אפילו אם מתנגדים
לה. החיים חייבים לפעמים להיעצר, וקמול קצת, כדי להיזכר שכל יום הוא לצאת מהבור. וחמלה
לעצמנו שאלו חיינו הכרחית כדי להצליח עוד יום לעבור.
לפעמים זה יותר קל, לפעמים זה כמעט רק יפה. כשאני מספר לנורי על המילקשייק בים. שמטבל
ביום עבודה משפט שאתה היית אומר. כשמראה לקשת את התמונה שלך מחייך אחרי המקלחת אצל
סבא וסבתא. אבל הצביטה, שלהגיד על אמא ואבא סבא וסבתא, זה לא היה לך. זה אוף. והרגעים
האלו, נוּגים ונוגעים, יפים הם בכאבם. וקרובים הם ללב. וחיים בדרכם ועצובים כמותם. התמונה על
הקיר, אבל חסר החיוך שלך להקל ולתת את הרגשת ההתקשרות הבטוחה שמובן לי שקיבלתי ממך,
כמו גם מכולנו. בתור "הקטן", הטבע שלי הוטבע על-ידך גם. יש בלבי גומחות שחסרות את המילים
שלך: כל החוויות זורמות אל הלב, והלב איננו מלא, כי...
יש חלון בלי תריס ובלי וילון
ממתין גלוי על גג ליבי
הוא החלון דרכו נכנס הצחוק שלך
והחיוך שלך אל נשמתי.
איך ולא היה או יהיה איך לכסות
את הפתח והאור.
כשעוד דלק היה מאיר ומנחם אותי
גם בלי שמבקש
גם בלי שתצא האנחה
עוזר לעוד רגע לעבור.
זכרון האור הזה יש בו תקווה
זכרון הלב נותן כיוון
כל ידע שהיה מה שהיה
מזכיר לי קול הטוב, עליו אני אמוּן,
אבל כזה חלון, פונה לשמש
שכבר לא נכנס בו אור
רק משיכה אליו נותרת
וסגריר צל המחסור;
חלון כזה פונה אליך
ואתה אינך עוד שם
ויש בי חדר בו איננו עוד צומח,
אור אינו פוקד אותו יותר
וחושך שם.
וכנראה לכן נוגה אני
בגג לבי צומח צל
סליחה לאוהבי כולם
באמת שמתנצל.
שנים שאני כותב לאזכרות. עלי כותב. לפעמים נדמה שאין לי די לומר עליך. אבל אני מבין שיש לי מן
מחויבות שכזו, לפסל במילים את התבנית שהשארת על נפשי, ולשרטט את צורתו של חסר בצורתך.
אבל לא רק. כי גם יש במעמד כזה, בהיחשפות כזו גם משהו שיכול לשתף, לחלוק איתך. את
ההורות, והאהבה, והתקווה. את מה שממלא את הלב, כמו צחוק תינוקת, או התרגשות של ילד, או
ברכה ביחסים ואהבה, ואפילו בדיחה בארוחת שישי. רגעים שהילדים עושים אושר כזה שאינו
מתיישב עם האַיִן, ובלב אני אומר: "אתה מאמין גיא, איזה מדהימים הם?". וזה יפה. כי זה גם מה
שיש, ולהם יהיה אותך תמיד. כזיכרון, כזכות, ומצפן. והשראה למוזיקה ברכב
לחיים! עצב. אני מרים כוסית לפני שהמילים יוצאות. לפני שיורד הסכר שמחזיק את העצב במקום שבו אני שומר אותו. העצב, האבל, כמו דופק – אם תבדוק, אז הוא שם. ושאר הזמן אתה פשוט חי. דופק עולה ויורד, עונות מתחלפות, והשמש והגשם.
"גשם בוא, רד עלי, בוא כסה אותי עכשיו, אותי ואת ימי... וענן, יחוג מעל ימי הים, חוג יחוג יומם וליל, חוג יחוג ורוח מיילל. והים יגיע עד גגות תבל, ואין אוויר אין אש אין חול, ואור אחרון ייגוע בלאט בלי קול - וקץ לכל... גשם בוא, רד עלי, שא אותי ואת ימי, אל תוך הנעלם." כך כותב אהוד מנור. שאיבד את אחיו. וחי את חייו הלאה. למרות ועם ואיך.
אחרי 15 שנה של אזכרות, אני אפילו לא זוכר אם כבר שילבתי את המילים האלו בהגעה כאן באיזו שנה. כל שנה לדבר כאן. לפעמים, לחצוב מילים מתוך מכרות ההדחקה, לפעמים לאסוף מילים ממעיין המחשבות, והשנה לא אחרת ולא כמו.
איזה גשם זה היה / בדיוק מה שחיפשתי / כזה שעושה לחושך תפאורה.
אל תחפש רחוק, זוכר בי געגוע / אל תחפש רחוק את מה שלא נמצא.
תן לחושך לכסות בקור ובקטיפה / אל תחפש רחוק, את מה שלא תמצא,
תן לאור מעט מנוח, התעייפה העטיפה.
אני חוזר מחתונה. זה כבר אירוע יותר נדיר עכשיו. נוסע חזרה הביתה בלילה, והעיקול הוא ארוך. וברדיו להקה ששרה על פרידה שמכה בך פתאום, וכמה זה מוזר; והיד שלי רוצה לעזור בסיבוב, ואני שולח יד להוריד הילוך. אבל האוטו אוטומט, כמו החיים שאוטומט; קשה להוריד הילוך כשהכל על אוטומט. כמו הדופק, אפשר לבדוק. כמו האופק, אפשר לראות. אבל מתי יש זמן לגעת? מתי אני, מתי אתה? ממתי אני בלעדיך? 15 שנה, נכון, אבל... עמר דיבר על המספרים שעוזרים להבין את העולם, ולתכנן. אחרי שנים, אפשר, אני יכול, בכל רגע כמעט, לתפוש בשמיכה של המציאות, ולמשוך ממנה חוט של עצב שטווה אותה. שיש בו - אין.
יוצא האור / ובא החושך / למלא חלל / מלוא אפי
הגוף צמא/ומבקש כי/יפול בנפש/דבר מה אמיתי
אתה מכיר אותי שנים/ פונה אלי האבל/ פינית חדר בליבך?
באביב פורח בך הפרח/ של חסר אחיך.
בני נרדם במיטתו,/ ילדתי בחיק אימה שרועה./ בקרוב יעור יעורו/ רוחות הסערה.
אין כבדידות חברה לחוסר/שותפים עדים אל הצרה.
אני שוב נוסע ברכב, ומנסה בלי הרדיו. עובר ליד החוף. היום הוא מלוח, הים הוא עמוק. מה אכפת לו לים, שהאיש רואה בו זיכרונות ילדות של אחים בחוף, וצורך להתנצל שלא בא בו, ומושא לשירים על ייאוש. נזכר שאמרת לי שאתה רואה איך רמת הנהיגה שלך משתפרת כששקט. אחרי זמן מוצא את מה שאני רוצה, ושם לי שיר. ושר איתו: tell me how do I feel. תגיד לי, איך אני מרגיש? האדם מבקש מהרדיו שיסביר לו, ואני חושב על אדם בודד על צדו החשוך של הירח, how I wish you were here.
בד"כ, אני חוגג באזכרות האלו את החושך. בדרך כלל, אני גאה שניתן לעצור ולכאוב. אבל מזה תקופה, אנחנו חיים בתקופה של חושך. מלחמה, ורוע, וכלום, וביזיון, וייאוש, והמתנה, והנהגה נוראית. ביום הזיכרון, כשניסיון ליצור ממלכתיות לא עמדה בפרץ הכאב של השכולים – ראיתי שגם העץ, ליד הקבר - נשברת לו הקליפה. כן, נו מה לעשות, אי אפשר לחיות במדינה הזו.
בבוא המבול הזה
וכל המים רק דמעות
צללתי פנימה בתוכי
ומאז לא נשמתי עוד.
והזוועה זרמה סביבי
והתקומה זרמה סביבי
והאבל שבי לא היה לאח
זה היה האבל על הכול
ויוצא לחשוב. על איפה היינו אני ואתה במלחמה הזו בחיים אחרים. אבל עכשיו זו המציאות הזו. ושינויים. הטייסת עוברת. העבודה משתנה. המשפחה משתנה. הזוכר, משתנה. והזיכרון? ואתה? שינוי מפחיד אותי כי מאיים לקחת. והשנה יש לי אומץ גם לומר, לקחת ממני את המעט שיש לי, שיש לי ממך. השנים המתארכות, בקרוב נגיע ליותר שנים בנפרד מביחד, שמות את המספר, הכמות, של החיים שהיו לנו יחד בפרופורציה של חיים שלמים. חיים שלא היו לך מספיק. זמן שלא היה לי מספיק איתך, ולכן לא זכיתי ליצור רבים מהזיכרונות שאני רוצה, הייתי רוצה, להתאבל עליהם. אני נוטה לחשוב שאותם עוצמת האבל השחור הזה מחליף. זה למה אני עצוב לפעמים במקום מתגעגע. למה אני..... הוי.
אני מוצא את עצמי חוזר כל שנה לטייסת, ומתקנא קצת, שחוכמה שהיתה לך, כאיש צעיר. במנהיג שהיית, בעתיד שהיה, בדבקות במשימה ובחיים. אני, אור – וצל, אני. עזיבתך השאירה בנוף נפשי עמק רפאים בשל. ממנו אני מוציא את כוחותי כמטפל, אבל בוא נגיד – יש חסרונות: לא כל רגע בחיי, הוא רגע של חיוּת; נפשי יוצאת בלאט לאחו, בשביל לבד בגיא – הכל פורח שם וחי / אבל הרוח שם נושבת, וחושפת בי כנות. הרוח שם נושבת, ושומעת לחישה: "די".
ומה עוד יש לומר גיא. דנה דיברה בטקס, אלמנתו של חברתך הטוב. וראיתי גם ממנה כנות שמפלסת דרך החוצה מתוך לב, והיא בוערת.
"...לדבר? מהלב לדבר? האמנם?
מזה הלב, הרקוע הטרוף החשוך?
מזה הלב - כשתצא
רק אמת תצא, רק אמת תצא. ובוערת היא תהיה כי את החושך מכריעה היא כדי להיות."
וכעת. שמצאתי עוד אמת. אוכל לספר - בתום תשעה חודשים, אבל בפועל יותר, נולדה לי קשת. בכל הגשם והסערה, המלחמה, והכאב, יוצאת ילדה ומחייכת. וכובשת את ליבי. "באה בצבע לעולם, ואת כולם, היא מרגשת. אור וצבע בכל יום, וכל מקום – זו גברת קשת... לה לה לה לה" אני שר לה. והיא תשמע גם עליך. היא תאהב אותך גם. והיא תראה אותי באור, ורק לפעמים בחושך, כי זה לא באמת כל הזמן כל-כך. זה רק תמיד. כמו שתמיד אתה איתי, גם כשלא.
זהו רגע ארוך
שמתחיל בכאב
וממשיך בכאב מתגבר.
רגע ארוך
מתקשה אז הלב
ובוער גם הלב, ונשרף.
בתוך הרגע הנורא
אין לי רגע לנשום
ובתוך רגע
רציתי רק רגע לזכור
שבסופו של הרגע יש אור.
העצב לא עובר. עוברים דרכו. ובסוף אני אשאר. ואתה איתי. ואני אוהב אותך.
אור.
משפחת קדמיאל היקרה,
שמי מרק - אני בן ,28 סטודנט לתואר ראשון במתמטיקה ופיסיקה כאן באוניברסיטה העברית. אני נשוי לזוגתי למעלה
מעשור, ואבא לילדה מתוקה בת שנה וחצי.
את התואר התחלתי לאחר שירות צבאי ממושך - תחילתו כלוחם בפלס"ר שריון, וסופו כקצין בשירות קבע ביחידה
טכנולוגית באגף המודיעין.
בחרתי להשתחרר משירות הקבע על מנת להקדיש את מלוא זמני ללימודים אקדמיים, במסלול לימודים שכל תכליתו
עבורי הייתה האתגר וההתפחות האקדמית.
בחרתי ללמוד מתמטיקה ופיסיקה ממספר סיבות: ראשית, לא רציתי בקריירה הצפויה של בוגר יחידה טכנולוגית/מדעי
המחשב, אלא ביקשתי משהו שונה ויסודי יותר, שכן הבנתי שברצוני לעשות משהו מהותי בחיי - "להזיז הרים" אם תרצו -
ולגלות או ליצור משהו שישנה בצורה משמעותית את העולם. שנית, גיסי, דוקטורנט למתמטיקה, היווה לי השראה ועצה
פרקטית. הבנתי שאת הבסיס המדעי האיתן והמוצק ביותר אקבל דרך לימודי המתמטיקה והפיסיקה, ושהמוסד הישראלי
הטוב ביותר ללמוד בו לימודים אלה הוא האוניברסיטה העברית.
כדי לתמוך בעצמי ובמשפחתי כלכלית - התחלתי לעבוד כאנליסט סייבר במשרת סטודנט.
ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים הראשונה פרצה מלחמת "חרבות ברזל", ואני החשתי פעמיי להתנדב לפלוגת
המילואים בה שירתו חבריי מצוות הפלס"ר.
שירתי במגוון משימות מבצעיות, במשימת שדכנות והכוונת אש מסייעת.
לאחר השחרור מסבב המילואים הראשון במלחמה התמסרתי ללמידה אינטנסיבית, אך תהפוכות החיים לא פסקו -
חודשיים לפני לידתה של ביתנו חלתה אשתי באופן קשה, ואושפזה למשך שבוע-ימים במחלקת הטיפול הנמרץ. לאחר
אשפוז ממושך ותקופת החלמה, נולדה ביתנו שהאירה את ביתנו בתחילת שנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטה.
שנה ב' לא הייתה פשוטה גם היא, שכן חודשיים לאחר תחילתה גוייסתי שוב לשירות מילואים ארוך, שבסופו מצאתי את
עצמי נאבק לעמוד ברף האקדמי של כמה מהקורסים הבסיסיים והמשמעותיים של התואר.
את שנה ג', השנה הנוכחית, התחלתי עם פערים אקדמיים משמעותיים מתוכנית הלימודים הסטנדרטית, ושכעת אני עומל
קשות כדי להשלימם.
במהלך לימודי באוניברסיטה קיבלתי סיוע משמעותי מיחידת הסיוע הכלכלי באוניברסיטה. סיוע זה אפשר לי לעבוד פחות
במקביל ללימודים, ואף להפסיק לדאוג מעניינים כלכליים במידת מה ולהתרכז בצורה טובה יותר בלימודיי.
שמחתי להתבשר על כך שנבחרתי לקבל מלגה מתרומה לזכרו של גיא, ורציתי ללמוד אודותיו.
גיליתי כי גיא היה אחד מאותם התלפיונים לבושי החאקי בקמפוס, שמסיימים תואר אקדמי קשה מאין כמותו בזמן שיא,
ולאחר מכן עוד הרהיב עוז והשלים את קורס הטיס בהצלחה. אחד מחמישה, כך לפי ויקיפדיה.
למדתי כי גיא היה מפקד מסור, שהקפיד להוביל את חניכיו לפי קו ערכי ברור שהתנה, וכי מנהיגות הייתה מקצוע של ממש
עבורו שאליו ניגש ברצינות תהומית.
גיליתי גם שגיא לא נתן למחלה לעצור בעדו לחיות את חייו כפי שהיה רוצה - להתחתן, לטייל, ללמוד ולהתפתח מקצועית.
חיים מלאים, שבהם היה הרבה יותר "יש" מאשר "אין".
ואכן, בהכירי את דמותו של גיא הדהדה בי המימרה - "אדם הוא מעט ממה שנולד עימו, והרבה ממה שהוא עושה מעצמו".
אני רוצה להודות למשפחת קדמיאל על התרומה הנדיבה לזכרו של גיא ז"ל, שתיתן לי מרווח נשימה נוסף שבאמצעותו
אוכל לצלוח את התואר, ולצמצם את הפערים שנוצרו עקב שירות המילואים, תוך שאני נושא את מורשתי כאדם שעשה
"יש" גדול מחייו.
אם לא יעלה בידי להגיע לטקס - אני מתנצל על כך מאוד. דעו כי אני כעת מגויס למילואים בצו ,8 ומשרת יחד עם פלוגת
המילואים שלי בגזרת פד"ם.
בכבוד רב,
מרק